קול קורא לתחרות יצירה
לציון 140 שנה למזכרת בתיה
מיומנים ומכתבים שנמצאים בארכיון ההיסטורי של מוזיאון המושבה ע"ש ערן שמיר, עולים קולות של נשים וגברים, שאהבו, כאבו, התחבטו ושמחו בין קירות הבית לבין השדות..
אנו מזמינים יוצרים ויוצרות לקבל השראה מהטקסטים שכתבו בנות ובני המושבה - המצורפים להלן, וליצור סיפור קצר (עד 1,000 מילים), שיר, קומיקס, דימוי חזותי, קטע מוזיקאלי או כל מדיום אחר שניתן להעלות כקובץ ולשלוח אלינו עד ל- 14/10 בחצות.
בכדי ליצור חיבור בין ההיסטוריה של המושבה ליצירה עכשווית, נבחרו שלושה טקסטים שונים שכתבו בני ובנות המושבה, בזמנים שונים ובסגנונות שונים. הטקסטים מאפשרים הצצה לתנאי החיים, למוסכמות ולשפה שאפיינה את זמן כתיבת הדברים ועוד. הטקסטים מאפשרים גם הצצה אל נפשם של הכותבים והכותבות.
אתם מוזמנים לצלול אל תוך הסיפורים ולברוא בעקבותיהם יצירה שמחברת בין העבר להווה, בין עולמכם לעולמם.
במידה ואתם נתקלים בקשיים טכניים ניתן לפנות בוואטסאפ למספר - 08-9348826
קטעי היומנים והמכתבים מחכים לכם בדף הבא
מיומנו של משה לוין כ"א תמוז תרע"ה (1914)
״...והנה קראני מקרה שנסעתי למדבר יחד עם עגלות מגליל. קשה היה לי להפרד מחברתי כי הלא מצאתי בחברה את זה אשר רציתי וששאפתי. אבל מה לעשות והזמן גרם לזה והייתי מוכרח להפרד ולנסוע.
כ"א בתמוז לפנות בוקר עזבתי את מושבתי היקרה ועברתי על יד בית חברתי היקרה והיא ישנה
אז שינה עמוקה ואני נענעתי בראשי ואמרתי אל לבי, את חברתי ישנה וחולמת לך חלומות נעימים
ואני נוסע הרחק! הרחק ממך למדבר השמם והחרב.
בעת זריחת השמש באנו לקסטינה. המושבה הקטנה הזו גם היא כמעט ישנה וזה אך כעת קמה משנתה. נחנו שם איזה שעות ואחר כך נסענו הלאה דרומה וכל מה שנסענו הלאה הכרנו כי המדבר הולך ומתקרב אלינו...״
משה לוין (1897-1957) – בנם של משפחת איכרים, ממייסדי המושבה. עבד כמנהל עבודה במחצבות מגדל צדק עדי ימי המאורעות בשנת 1936, כאשר הותקף על יד המון ערבי. נפגע קשה ונשאר מרותק למיטתו עד פטירתו. אישתו, אסתר סעדה אותו ונשאה בעול הפרנסה.
מיומנה של ציפורה מלר
בערב, התעמלו עוד פעם הצעירים ואנחנו ראינו. אני ירדתי לטייל בלוויית זלדה והערב הייתה לנו התגלות לב. אני סיפרתי לה הרבה מענייני וגם הביא סיפרה לי הרבה דברים חדשים שעד כה לא ידעתים. אמנם אנחנו כל כך התעמקנו בשיחה עד שלא הרגשנו בעת ששם גמרו להתעמל ושיחקו בכמה משחקים. אנחנו התעוררנו משיחתנו. לקולם של מכבינו בעת שגמרו להתעמל וירדו על הכביש בקול שירה. גם אנחנו ירדנו שם ושבנו כולנו בקול שירה למושבה, " כן ימי האביב באו, באו" ובאמת, התקדם השנה מבשאר השנים. הקור עוד שולט בחוץ וכבר הולכים בשירה והילולה וחינגה.
בלילה הייתי אצל מלר. ירדנו משם והנה נלווה אלי מרדכי.... ירדתי בלווייתו, עברנו פעמים אחדות את הכביש וישבנו לנו על התעלה. נעים היה. תיכף לקחה מחשבה מעציבה את המקום הנעים, חפצתי לקום משם, אלא שלא יכולתי, קשורה הייתי אל המקום הזה. רגעים קשים באו אצלי. הנשימה קצרה. ליבי דפק חזק, חזק ולא מצאתי לי מנוח, למה ועל מה? – לא ידעתי. לשאלותיו:" ציפורה, מה לך?" , לא יכולתי לענות לו ורק בקושי אמרתי לו:" איזה דבר מעיק לי על הלב" . רק אמרתי לו והוא , באחת, שאגיד לו מה מעיק לי. ובאומרי: " לא אני יודעת" , אמר הוא : "האפשר לא לדעת?". לא עניתי לו והוא, באחת, " ציפורה, אמרי נא, לא אוכל לישון כבר הלילה" ובכמה תחנונים שביקש ממני, אני כל כך לא סבלתי את זה. ביקשתי לבכות בחיקו ולא יכולתי. לא סבלתי את אנחותיו שהתפרצו מליבו. חפצתי לבדות איזה דבר ולהגיד, אלא שלא מצאתי והוא, באחת, "חביבתי" אמר לי ומרוב התרגשות, חיבקני וכל רגע ביטא איזה מילים חביבים, מילים של אהבה..... היוצאים מעומק ליבו, עד שאמרתי לו :" האינך מאמין לי ?".
קמנו בלב כואב מהמקום והתהלכנו עוד מעט על הכביש, כעת בהליכה, הוקל לנו מעט. הוא דיבר אלי וביקש ממני שאשנה מעט את דרכיי ואני הבטחתי לו. לא כל כך בשבילו, כמו בשביל משפחתו, מוכרחה אני למלא את חפצו. נכנסתי הביתה, ישבתי עוד זמן מה והלכתי לישון.
ציפורה מלר ( 1896-1991) - אישה עוצמתית, פעילה בקהילה ובעיקר אישה חושבת ושואפת להשכלה.
בהיותה בת 13, סיימה את לימודיה בבית הספר, למגינת ליבה. כמיהתה העמוקה להשכלה ולימודים, מוזכרת תדיר ביומנה כמו גם בזיכרונותיה .בכתיבת היומן שלה – אותו כינתה "הספר היומי", פירטה אירועים ובעיקר מצאה פורקן לרגשותיה. היא מתארת ביומנה , אותו החלה לכתוב בשנת 1913 בהיותה בת 16 , חוויות, אירועים היסטוריים ורגשות בזמן אמת . כתיבת היומן הסתיימה בשנת 1940.
מתוך הספר "מכתבים לרוחמה" :
למען האמת שעליה הבטחתי לשמור, חייב אני לספר לך כי אכן, יש ומתגעגע אני לעקרון. רוחמה, חושב אני כי איש לא ייטיב להבין אותי בעניין זה כמוך. הרי עוד בטרם שכחת את "טעם" תל אביב. אך זהו זיפט! מוזר, כל אחד אינו שבע רצון מגורלו. בטוחני כי מצב רוחך בעקרון אינו טוב מזה שלי כאן בתל אביב ולו הייתי אני בעקרון היה גם מצב רוחי "מזופט" אף על פי שמתגעגע אני אליה כעת. למה מתגעגע אני בעקרון, קשה לי לבאר לך כעת. עוד ביום הראשון לבואי הנה כשמצב רוחי היה מזופט כהוגן ישבתי לסכם ביומני את רשמי הימים האחרונים וחבל כי אינך יכולה להציץ בו רק אם תקראי בו תוכלי להבין זאת.
הרבה חושב אני כעת עליכם בעקרון. אני מטייל בערבים, יושב על הבלוקים "מודד" את הרחוב, אתכם אני בתחנה, אתכם אני הולך כעת אל הספרייה (יום רביעי היום) כל כאשר היינו רגילים לעשות בשלושת החודשים של החופש. אה, באמת מתגעגע אני למה!
והידעת אל מי עוד אני מתגעגע? אל החילים. רק בהיותי רחוק מהם נודע לי כי אהבתי את וילי. אהבתי אותו כאשר לא אהבתי איש לפניו. בוודאי תתפלאי לדבר. גם בעיני היה הדבר לפלא. אולם בכל זאת אני אוהב אותו.
לפרט את כל הדברים אשר אליהם אתגעגע אין ביכולתי כעת. רציתי לספר לך היום מה שהוא על עצמי. משהו שאינו ידוע לך. אך כבר כתבתי יותר מידי. בפעמים הבאות, אמשיך את מה שהתחלתי היום.
מכתב שנכתב לרוחמה ארקין בין השנים 1938-1939 . על המכתב חתום עמי. (ללא ציון שם משפחה).
רוחמה ארקין (1924-1991) ילידת מזכרת בתיה, צאצאית לשתי משפחות הראשונים. הספר מאגד מכתבים שנשלחו אליה.